בספטמבר, בכל כיתה א׳ בארץ, מתחילים מאותו מקום בדיוק. מהאות "א".

זו התחלה הגיונית לילדים, אבל מבחינה טיפוגרפית היא דווקא לא ההתחלה. "א" היא אחת האותיות המורכבות באלפבית, והיא בנויה מחלקים של אותיות אחרות. במילים אחרות, האות הראשונה עשויה מהאותיות שבאות אחריה.

במאמר הזה נפרק את "א" לגורמים, נראה איך אותן שתי תנועות בסיסיות חוזרות כמעט בכל אות אחרת, ולמה מבנה האות העברית הוא בדיוק מה שקובע אם פונט מרגיש כמו משפחה אחת או כמו אוסף של צורות שהגיעו לאותו קובץ במקרה.

"א" היא אמנם הראשונה אך בהחלט לא האות הבסיסית ביותר

תסתכלו על הצורה. בחלק העליון יושבת "י". בחלק התחתון יושבת "י" נוספת. ביניהן, באלכסון, נמתחת "ו" שמחזיקה את שתיהן. זהו. זו כל האות.

בשקף המקורי שממנו נלקח התרשים, שתי ה-⁠"י" מסומנות בשמות שאולים מעולם אחר: "כוח הארה שמלמעלה" ו"כוח הארה שמלמטה". בשפה טיפוגרפית מדובר בשני חלקים זהים כמעט לגמרי, שמוצבים בשני קצוות מנוגדים של אותו ציר אלכסוני. הסימטריה הזאת היא מה שנותן ל-⁠"א" את היציבות שלה למרות שהיא נשענת על אלכסון.

ויש לה עוד תכונה שקל לפספס: "א" לא מגדירה שום חלל סגור. רוב האותיות בעברית כן. חלקן סוגרות חלל לגמרי, כמו "ם" ו-⁠"ס", וחלקן פותחות אותו לצד אחד, כמו "ב", "ה" או "ח". "א" פתוחה מכל הכיוונים, והעין יכולה להיכנס אליה מכל צד. בפועל זה אומר שהיא מתנהגת אחרת מכל השאר בתוך שורה, ושהריווח שלה הוא אחת ההחלטות העדינות בפונט.

שתי תנועות, עשרים ושתיים אותיות

הפירוק הזה הוא לא סקרנות בודדת. במקורות מצוין שהאלפבית העברי כולו בנוי משתי אותיות בלבד, "ו" ו-⁠"י", ושהן חומר הגלם שממנו עשויות כל האותיות האחרות.

בתרגום לשפה של עבודה: יש בעברית שתי תנועות יסוד. הקו, שהוא ה-⁠"ו", והפינה הקצרה, שהיא ה-⁠"י". כל אות היא צירוף שלהן ועוד סימן היכר אחד שמבדיל אותה מהשכנות. הרגל של "ג", למשל, נובעת צורנית מה-⁠"ו". הפריסקופ של "ל" הוא קו שממשיך מעל קו האותיות. הראש של "ד" הוא קו אופקי שנשען על גזע.

א ג ד ל ו י

וזו הסיבה שהעבודה על פונט עברי היא לא עבודה על עשרים ושתיים צורות נפרדות. היא עבודה על שתי תנועות שצריכות להישאר עקביות בעשרים ושתיים הופעות שונות, בכל משקל ובכל גודל. אותה "ו" שמופיעה ב-⁠"א" צריכה להיות אותה "ו" שמופיעה ב-⁠"ג", ב-⁠"ה" וב-⁠"ת", אחרת האותיות לא מרגישות כמו משפחה.

מאותה סיבה בדיוק ה-⁠"ו" היא גם יחידת המידה של הריווח, וזה נושא שהרחבנו עליו במאמר על המקצב של העברית.

מבחן ה-⁠"א"

מכיוון ש-⁠"א" מכילה את שתי התנועות ועוד אלכסון, היא מסגירה את הפונט מהר יותר מכל אות אחרת. איך נחתך הקו, כמה הבדל יש בין העובי האנכי לאופקי, איך מסתיימת פינה, ומה קורה בנקודת המפגש שבין החלקים. הכל שם, באות אחת.

שימו לב שהשורה שמתחת משתנה יחד עם האות. זה לא במקרה: ההחלטות שרואים ב-⁠"א" הן אותן החלטות שחוזרות בכל שאר האותיות. פונט שהא׳ שלו מרגישה זרה לשורה שלו הוא פונט שיעשה בעיות בדיוק שם, בשורה.

המתח שכל אלפבית חי בתוכו

אם כל האותיות בנויות מאותן שתי תנועות, איך בכל זאת מבדילים ביניהן? כאן נמצא המתח שכל מעצב אותיות עובד בתוכו: בין האחדות של המשפחה לבין הייחודיות של כל אות.

יש גופנים ששמים את הדגש על האחדות. הם מרגישים אחידים מאוד, קלים לקריאה ברצף, והאותיות בהם מתנהגות כמו צוות. ויש גופנים ששמים את הדגש על הייחודיות. כל אות בהם היא דמות עם אופי, והם עובדים נהדר בכותרת ופחות טוב בפסקה ארוכה.

אף אחד משני הקצוות הוא לא הנכון. זו החלטה, לא איכות. גופן טקסט נבחן ביכולת שלו להחזיק אחדות לאורך עמוד שלם, וגופן תצוגה נבחן בדיוק בהפך. הטעות היחידה כאן היא לבחור פונט מהקצה האחד לעבודה שדורשת את הקצה השני.

הדרך המהירה לזהות איפה פונט יושב על הציר הזה היא להסתכל על האותיות שדומות זו לזו: "ב" ו-⁠"כ", "ד" ו-⁠"ר", "ה" ו-⁠"ח", "ו" ו-⁠"ז" ו-⁠"ן". ככל שהן נבדלות זו מזו בבירור, כך הפונט נוטה לצד הייחודיות. ככל שהן קרובות, כך הוא נוטה לאחדות, ואז חשוב לבדוק שהוא עדיין קריא בגודל קטן.

ארבעה דברים לבדוק לפני שסוגרים על פונט

1. להתחיל מ-⁠"א". לפני הפנגרם ולפני הכותרת. האות הזאת מראה את יחסי העובי, את סיומות הקווים ואת האלכסון, וזה כמעט כל מה שצריך לדעת ברושם ראשון.

2. לכתוב את המילים האמיתיות של הפרויקט. את שם המותג, את הסלוגן, את כותרת המשנה שתחזור בכל עמוד. פונט נבחן על המילים שבאמת יופיעו בו, לא על טקסט הדגמה.

3. לבדוק את הזוגות הדומים. "ב" ו-⁠"כ", "ד" ו-⁠"ר", "ה" ו-⁠"ח". אם הן מתחילות להתבלבל בגודל קטן, זו בעיה שתופיע בכל טקסט רץ ולא תיעלם.

4. לבדוק את כל מה שאינו אות. ספרות, פיסוק, גרש וגרשיים, וגם המשקלים שבאמת יידרשו לזהות. משפחה שנראית מצוין ברגיל ונשברת בבולד היא בעיה שמתגלה מאוחר מדי.

שלוש טעויות שחוזרות

א. להתאהב באות אחת. כמעט לכל פונט יש אות אחת שגונבת את ההצגה. אם היא זו שסגרה את הבחירה, שווה לבדוק שוב איך נראות העשרים ואחת האחרות כשהן צמודות זו לזו.

ב. לבחור לפי כותרת בלבד. בגודל גדול העין סלחנית וכל פונט נראה טוב. ההחלטה האמיתית מתקבלת בגודל שבו הטקסט ייקרא בפועל.

ג. לשכוח את הלועזית והמספרים. רוב הזהויות מערבבות עברית ולועזית באותה שורה, וזה נושא בפני עצמו שכתבנו עליו במאמר על זיווג עברית ולועזית.

שאלות נפוצות

למה דווקא "א" ולא אות אחרת?
כי היא מכילה את שתי תנועות היסוד ועוד אלכסון, וזה שילוב שאין באף אות אחרת. אלכסון מכריח את מעצב האות להחליט החלטות שקו אנכי מסתיר, ולכן "א" מסגירה את הפונט מהר. אחריה כדאי להסתכל על "ש" ועל "ע", שגם הן אותיות עם הרבה החלטות.

באמת כל האלפבית בנוי משתי אותיות?
זו אמירה שמקורה במקורות היהודיים ולא במדידה טכנית, אבל היא מחזיקה מים באופן מפתיע כשמסתכלים על גופן אמיתי. הקו והפינה הקצרה הם באמת שתי התנועות שחוזרות בכל האותיות, וזו הסיבה שעבודת עיצוב פונט היא עבודה על עקביות ולא על עשרים ושתיים צורות נפרדות.

מה זה אומר ש"לאות יש תכונה"?
זו הדרך שבה מעצבי אותיות מתארים את סימן ההיכר שמבדיל אות אחת מהאחרות, אותו פרט שמפר את הסימטריה הבסיסית של המבנה. ההגדרה הזאת שימושית בעבודה, כי היא ממקדת את השאלה: מה בדיוק צריך להישאר אחיד בין האותיות, ומה דווקא צריך להיות שונה.

זה רלוונטי גם כשבוחרים פונט לאתר ולא למותג?
בהחלט, ואפילו יותר. באתר הטקסט נקרא במסכים שונים ובגדלים שונים, ופונט שהאחדות שלו לא מהודקת מתפרק דווקא שם. שווה לבדוק את ה-⁠"א" ואת הזוגות הדומים בגודל של טקסט גוף אמיתי, על מסך ולא בהדפסה.

בסוף, מה שילדים לומדים בספטמבר הוא לא באמת סדר. זה מבנה. "א" קודמת ל-⁠"ב" לא כי היא פשוטה יותר, אלא כי היא מכילה את החומר שממנו כולן עשויות. וזו גם הדרך הנכונה להסתכל על פונט עברי: לא כרשימה של אותיות, אלא כמערכת אחת שיש לה כללים, ושמצליחה או נכשלת לפי כמה היא נאמנה להם.